Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות נזירות פרק ו

א) נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן, אפילו ימים רבים -- אינו סותר מימי נזירותו, אפילו יום אחד; וכן אם גילח מיעוט שיער ראשו, בין בשגגה בין בזדון. נתגלח רוב ראשו, בין בתער, בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה, אפילו גילחוהו ליסטים באונס -- הרי זה סותר שלושים יום, עד שיהיה לו פרע; ואחר כך מתחיל למנות.

ב) כיצד, נדר נזירות מאה יום, ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו -- הרי זה שוהה שלושים יום, עד שירבה שיער ראשו; ואחר השלושים יום, מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו: וכל אותן השלושים יום -- כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המניין.

ג) נזיר שניטמא, בין בזדון בין בשגגה, ואפילו טימאוהו גויים באונס -- סותר הכול, ומגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבנות טומאה; ומתחיל למנות ימי נזירות, שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב): ואפילו ניטמא ביום מלאות ימי נזרו בסוף היום, סותר הכול.

ד) ניטמא אחר יום מלאות, שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא ניטמא -- סותר שלושים יום בלבד. וכיצד יעשה, מביא קרבנות טומאה כשיטהר, ומגלח תגלחת טומאה; ומתחיל למנות נזירות שלושים יום, ומגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנות טהרה. ואם ניטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים, אינו סותר כלום; אלא מביא שאר קרבנות טהרה שלו, כשיטהר.

ה) ניטמא ביום שלאחריו, שהוא יום שראוי לגדל שיער אילו גילח אחר מלאות -- הרי זה אינו סותר כלום, ואף על פי שעדיין לא גילח: שהרי שלמה הנזירות, וכל שנטפל לה.

ו) ניטמא ביום שנדר, או בשני -- אינו סותר; אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו, שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב), עד שיהיו שם ימים ראשונים. לפיכך אם ניטמא משלישי והלאה, סותר כל הקודמין.

ז) נדר בנזיר, והוא טמא מת -- חלה עליו נזירות; ואם ניטמא פעם אחרת, או שתה יין, או גילח -- לוקה. ואם שהה בטומאתו כמה ימים, אין עולין לו -- עד שיזה שלישי ושביעי, ויטבול בשביעי. ויום שביעי שלו, עולה לו ממניין נזירות לזה שנדר והוא טמא; אבל נזיר טהור שניטמא, אינו מתחיל למנות אלא מיום השמיני והלאה.

ח) מי שנדר והוא בבית הקברות, נזירות חלה עליו; ואפילו שהה שם כמה ימים -- אין עולין לו, ולוקה על שהייתו שם. ואם התרו בו שלא יזיר שם, אינו מגלח שיערו כשייצא משם; ואם ניטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן, אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה.

ט) נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה וניטמא -- אף על פי ששהה שם, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות, אם שהה.

י) יצא מבית הקברות, ושהה ימים וחזר ונכנס -- אין אותן הימים עולין לו; יצא והזה וטבל וטהר, ומנה ימים מנזירותו, וחזר לבית הקברות -- הרי אותן הימים שמנה עולין לו: ואפילו נכנס ביום שמיני שלו, הרי שביעי שלו עולה לו מן המניין. ואם ניטמא שם אחר שנכנס, באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן -- מביא קרבן טומאה, וסותר הימים הקודמין, ומגלח תגלחת טומאה.

יא) תגלחת טומאה כיצד היא -- הנזיר שניטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן, הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שיער ראשו בשביעי, וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת, ומעריב שמשו; ומביא קרבנותיו בשמיני -- והם שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנתו לאשם. וסותר כל הימים הקודמין, ומתחיל למנות נזירותו; ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום.

יב) מאימתיי מתחיל למנות, משיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו מלמנות. [יג] הרי שהזה בשלישי ובשביעי, ולא טבל ונתאחר כמה ימים -- כשיטבול, יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר.

יג) טבל והעריב שמשו, ואיחר קרבנותיו -- אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו, כמו שביארנו.

יד) כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה -- אינו צריך לגלח על פתח המקדש, ולא להשליך שיערו על האש. ובין שגילח במדינה או במקדש, שיערו אסור בהניה וטעון קבירה; ואפרו אסור, כאפר כל הנקברין. והמגלח במקדש -- אם השליכו תחת דוד האשם, יצא.

טו) נזיר שניטמא טומאות הרבה, בין שלא התרו בו על כל אחת ואחת, ובין שהתרו בו על כל אחת ואחת -- אינו מביא על טומאתו אלא קרבן אחד. במה דברים אמורים, שניטמא פעם שנייה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה; ואף על פי שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו, וניטמא באותן הימים -- אינו מביא אלא קרבן אחד. אבל אם ניטמא וטהר והביא חטאתו, וניטמא פעם שנייה אחר שהביא חטאתו -- אף על פי שעדיין לא הביא אשמו ועולתו, חייב בקרבנות אחרות.

טז) נזיר שגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו -- אם בטומאה ידועה ניטמא -- סותר הכול, ומביא קרבנות טומאה, ומגלח תגלחת טומאה; ומונה נזירות אחרת, ומביא קרבנות טהרה.

יז) ואם בטומאת התהום ניטמא, אינו סותר; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. [יז] ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים, נודע שהוא טמא, בין בטומאה ידועה, בין בטומאת התהום -- סותר הכול; נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים -- אף על פי שלא גילח -- הואיל וטומאה שאינה ידועה היא, אינו סותר.

יח) איזו היא טומאת התהום -- כל שאין אדם מכירה, אפילו בסוף העולם. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד; אבל הרוג, לא -- שהרי ידע בו זה שהרגו. [יט] נמצא המת גלוי, אין זה טומאת התהום. נמצא מושקע בקרקעות מערה והמים על גביו, הרי זה טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זו טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון במים באפילה ובנקיקי הסלעים, אינה טומאת התהום.

יט) [כ] נזיר שניטמא במת, וירד וטבל במערה, והביא קרבנות טומאה, ומנה נזירות וגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שמת היה מושקע בקרקעית המערה כשירד לטבול -- אף על פי שהיא טומאה שאינה ידועה, סתר הכול: מפני שהוחזק לטומאה; וחזקת הטמא טמא, עד שיטהר ודאי.

כ) ירד להקר -- הרי זה טהור, עד שיידע שנגע; נמצא המת צף על פני המים -- הרי זה בחזקת טמא, שחזקתו שנגע בזה שהוא צף.