Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות נזירות פרק ה

א) שלושה מינין אסורין לנזיר -- הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי. אבל השיכר של תמרים, או של גרוגרות, וכיוצא בהן -- מותר לנזיר; ו"שיכר" (במדבר ו,ג) זה שנאסר עליו בתורה, הוא השיכר של תערובת היין.

ב) היוצא מן הגפן כיצד, נזיר שאכל כזית מן הפרי, שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי, שהן הזוגין והן הקליפה החיצונה, או החרצנים והן הפנימיין שזורעין אותן -- הרי זה לוקה; וכן אם שתה רביעית יין, או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי, או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי -- הרי זה לוקה.

ג) אבל העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר -- הרי אלו מותרין לנזיר: שאינן לא פרי ולא פסולת פרי, אלא מן העץ הן נחשבין.

ד) [ג] כל איסורי גפן, מצטרפין זה עם זה. כיצד, הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים עם בוסר וחרצנים וזג, ואכל מן התערובת כזית -- לוקה; וכן אם אכלן זה אחר זה, עד שאכל מן הכול כזית -- לוקה. וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ -- לוקה.

ה) [ד] דבר המותר, אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר. כיצד, יין שנתערב בדבש, אף על פי שטעם הכול טעם יין, ושתה מן התערובת, וכן הצימוקין שדרסן עם הגרוגרות, וטעם הכול טעם צימוקין, ואכל מן התערובת -- אינו לוקה: עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלוש ביצים, ואכל כשלוש ביצים -- כשאר האיסורין השווין בכל אדם, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

ו) [ה] וכן אם שרה פיתו ביין, והייתה רביעית יין בכדי פרס מן הפת, ואכל כדי פרס, שנמצא שאכל רביעית יין -- הרי זה לוקה; ועל זה וכיוצא בו, נאמר בתורה "וכל משרת ענבים" (במדבר ו,ג) -- לאסור דבר שנתערב בו היין, וטעמו כטעם היין: והוא שיהיה טעמו וממשו, כשאר איסורי מאכלות.

ז) [ו] נתערב יין וכיוצא בו בדבש, ואין שם טעם יין -- הרי זה מותר לנזיר: לא יהיה זה חמור מחלב ודם. [ז] היה בו טעם יין, ואין שם רביעית בכדי פרס -- הרי זה אסור מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות; ומכין אותו אם אכל, מכת מרדות.

ח) נזיר שאכל כזית ענבים, וכזית חרצן, וכזית זג, וכזית צימוקים, ושתה רביעית יין, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית -- הרי זה לוקה חמש מלקייות: שכל אחד מהן בלאו אחד הוא. ולוקה מלקות שישית משום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג), שהוא שווה בכל הנדרים.

ט) וכן אם אכל כזית זג, או כזית ענבים -- לוקה שתיים: אחת משום זג או משום ענבים, ואחת משום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג). והוא הדין לנזיר שגילח, או ניטמא -- שהוא לוקה שתיים: אחת על האיסור המיוחד בו, ואחת על האיסור השווה בכל הנדרים שהוא "לא יחל דברו".

י) [ט] נזיר ששתה רביעית יין, ורביעית חומץ -- אינו לוקה אלא אחת, שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו: שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה, אלא כך "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (במדבר ו,ג) -- כלומר לא ישתה יין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השיכר, ואפילו החמיצו; והואיל ולא כפל אלא החומץ, שהוא שם אחד -- אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

יא) [י] נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו -- אף על פי שהוא חייב לשמיים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת ד"לא יחל דברו" (במדבר ל,ג) כמו שביארנו; ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית, ואמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה -- חייב על כל אחת ואחת.

יב) מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה -- שהרי מכשול לפניו: אמרו חכמים, סביב לכרם לא יקרב.

יג) [יא] נזיר שגילח שערה אחת -- לוקה, בין בתער בין בזוג: והוא שקצצה מעיקרה, כעין תער. וכן אם תלשה בידו, לוקה. אחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה, אינו לוקה -- שאין זה כעין תער.

יד) [יב] העביר על ראשו סם שמשיר את השיער, והשיר את השיער -- אינו לוקה; אלא ביטל מצות עשה, שנאמר "גדל פרע שיער ראשו" (במדבר ו,ה).

טו) [יג] נזיר שגילח כל שיערו, אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת; ואם התרו בו על כל שערה ושערה, ואמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח -- לוקה על כל אחת ואחת.

טז) [יד] נזיר חופף על שיערו בידו, וחוכך בציפורניו -- ואם נפל שיער, אינו חושש: שהרי אין כוונתו להשיר, ואפשר שלא ישיר. אבל לא יסרוק במסרק, ולא יחוף באדמה -- מפני שמשיר את השיער ודאי; ואם עשה כן, אינו לוקה.

יז) [טו] נזיר שניטמא למת טומאת שבעה, בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר, בין בטומאות שאינו מגלח עליהן -- הרי זה לוקה.

יח) [טז] ניטמא למת פעמים הרבה -- אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמיים, אין בית דין מלקין אותו אלא אחת; ואם התרו בו על כל פעם ופעם, והוא מיטמא -- לוקה על כל אחת ואחת.

יט) [יז] במה דברים אמורים, בשניטמא ופירש, וחזר ונגע או נשא או האהיל; אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו, ונגע במת אחר -- אינו חייב אלא אחת, אף על פי שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה: שהרי מחולל ועומד.

כ) [יח] נזיר שנכנס לבית, ושהה שם עד שמת שם מת, או שנכנס לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו -- הרי זה לוקה שתיים: אחת משום "לא יבוא" (במדבר ו,ו), ואחת משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז) -- שהרי טומאה וביאה באין כאחת. אבל אם נכנס כדרכו, טומאתו קודמת לביאתו -- שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו, ניטמא, ואינו חייב משום ביאה, עד שיבוא כולו.

כא) [יט] נכנס לאוהל המת, או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו, ולא קפץ ויצא אלא עמד שם -- הרי זה לוקה: והוא שישהה שם כדי השתחוויה, כמו טמא שנכנס למקדש.

כב) [כ] המטמא את הנזיר -- אם היה הנזיר מזיד, הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד). ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד, אין אחד מהן לוקה; ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר -- לפי שנאמר "וטימא ראש נזרו" (במדבר ו,ט), אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.

כג) [כא] נזיר טהור שטימא עצמו, לוקה אף משום "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב) -- שהרי איחר נזירות טהרה, ועשה מעשה; וכן אם נדר בבית הקברות, לוקה אף משום "לא תאחר". הא למדת, שהנזיר שטימא עצמו לוקה ארבע מלקייות: משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז); ומשום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג); ומשום "לא תאחר לשלמו"; ומשום "לא יבוא" (במדבר ו,ו) -- אם הייתה ביאה וטומאה כאחת, כמו שביארנו.