Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י

א) עם הארץ -- אף על פי שישראל הוא, וישנו בתורה ומצוות, הרי הוא בחזקת טמא, ובגדיו מדרס לטהרות. ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין, הרי הן טמאין; ואם נגע בכלי חרס מאווירו, טימאהו. ושורפין את התרומה על מגען, אף על פי שטומאתן בספק. ואינן נאמנין על הטהרות, לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טומאות וטהרות; ולעולם הוא בחזקת טמא, ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חברות. ומה הן דברי חברות -- שיקבל עליו שייזהר בטומאות שלא ייטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותן, וייזהר בנטילת ידיים, ובטהרת הידיים; ושלא ייקח מעם הארץ לח, ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו.

ב) הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד מהן, אין מקבלין אותו. ראינוהו שנוהג בצנעה בתוך ביתו, מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו עסקי טומאה וטהרה; ואם לא ראינוהו שנוהג בצנעה בביתו, מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו. ומקבלין אותו לטהרת הידיים תחילה, ואחר כך מקבלין אותו לטהרות. ואם אמר איני מקבל אלא לטהרת ידיים, מקבלין אותו; קיבל לטהרות ולא לידיים, אף לטהרות אין מקבלין אותו.

ג) כשמקבלין אותו, חוששין לו כל שלושים יום, עד שילמוד, ויהיה רגיל בטהרות. ואחר שלושים יום משיקבל דברי חברות -- הרי בגדיו טהורין, וכל אוכליו ומשקיו טהורין, ונאמן על כל הטהרות כשאר כל החברים, ואף על פי שאינו תלמיד חכמים.

ד) [ג] תלמידי חכמים -- הרי הם בחזקת טהרה, ונאמנין, ואינן צריכין לקבל דברי חברות; אבל משחרב בית המקדש, נהגו כוהנים סלסול בעצמן -- שלא יהיו מוסרין טהרות אפילו לתלמיד חכמים, עד שיקבל עליו דברי חברות. [ד] זקן יושב בישיבה -- אינו צריך לקבל, שכבר קיבל בשעה שישב.

ה) המקבל דברי חברות, צריך לקבל בפני שלושה חברים; ובניו ובני ביתו, אינן צריכין לקבל בפני שלושה חברים -- מפני שהוא מלמדן ומרגילן בדרך טהרה. ואשת חבר ובניו ובני ביתו ועבדיו, הרי הן כחבר; וחבר שמת -- אשתו ובניו ובני ביתו בחזקת חברים, עד שייחשדו.

ו) אשת עם הארץ, או בתו שנישאת לחבר, וכן עבדו שנמכר לחבר -- הרי אלו צריכין לקבל עליהן דברי חברות כבתחילה; אבל אשת חבר, או בתו שנישאת לעם הארץ, וכן עבדו שנמכר לעם הארץ -- אין צריכין לקבל דברי חברות כבתחילה.

ז) עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות, והיו לו טהרות כשהיה עם הארץ, ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו -- בזמן שנתעסקו בהן אחרים, הרי הן אסורות כשהיו מקודם; ואם הוא בעצמו נתעסק בהן -- הרי אלו מותרות לו, ואסורות לכל אדם. ונשאל החבר על טהרותיו, ומורה בהן טהרה לעצמו; ואין חושדין אותו בכך.

ח) חבר שנעשה גבאי למלך, או מוכס, וכיוצא בהן -- דוחין אותו מחברותו; פירש ממעשיו הרעים -- הרי הוא ככל אדם, וצריך לקבל דברי חברות כבתחילה.

ט) עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות, ונחשד לדבר אחד -- אינו חשוד אלא על אותו דבר. וכל החשוד לחמור, נחשד להקל; והנחשד לקל, לא נחשד לחמור.

י) חבר שנחשד על הטהרות, כגון שמכר אוכלין טמאין בחזקת שהן טהורין -- הרי זה אינו נאמן לעולם: עד שייוודע שחזר בתשובה גמורה.

יא) החשוד על השביעית או על התרומה, שמכרן לשם חולין -- הרי זה חשוד על הטהרות: שהחשוד על דבר של תורה, הרי הוא חשוד על דברי סופרים; והאוכלין הטמאין, אין מטמאין אחרים אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר. וכל החשוד על דבר -- נאמן להעיד בו לאחרים, ולדון בו לאחרים: חזקה שאין אדם חוטא, כדי שייהנו אחרים.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יא

א) כבר ביארנו שעמי הארץ נאמנין על טהרת פרת חטאת: מפני חומרתה, אין מזלזלין בה. וכן נאמנין הן על טהרת יין ושמן של נסכים -- אם אמרו טהור הוא, הרי זה בחזקת טהרה: מפני חומרתו, נזהרין בו.

ב) וכן נאמנין הן על התרומה, בשעת הגיתות והבדים -- מפני שכל העם מטהרין עצמם וכליהם, כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה. עברו הגיתות והבדים, אינם נאמנין; אלא [ב] כוהן שהביא לו עם הארץ חבית יין או שמן של תרומה -- לא יקבלנה ממנו, מפני שהיא בחזקת טומאה. הניחה עם הארץ אצלו עד גת הבאה, והביאה לו -- יקבלנה, אף על פי שהוא יודע שהיא של אשתקד: שלא גזרו עליהם טומאה, בשעת הגיתות והבדים.

ג) עם הארץ שנעל בית בדו או גיתו בשעה שגמרו העם לדרוך, והוליך את המפתח מיד לכוהן -- אף על פי ששהה כמה ימים אחר שעברו הגיתות -- הרי הכוהן בא ופותח בפניו, ומטבילו ודורך, ונוטל תרומה בטהרה; ואם לא עשה כן -- לא ייטול תרומה מעם הארץ אלא זיתים או ענבים שאינן מוכשרין, שאינן מקבלין טומאה.

ד) הביא לו עם הארץ חבית של תרומה בשאר ימות השנה, ואמר בתוכה קודש, אפילו רביעית -- מתוך שנאמן על טהרת הקודש, נאמן על הכול.

ה) אפילו בשעת הגיתות והבדים, שעמי הארץ נאמנין על התרומה -- אינן נאמנין על הכלי הריקן, לומר שהוא טהור לתרומה; וכן אינן נאמנין לעולם על כלי ריקם, לומר שהוא טהור לקודש.

ו) [ה] כלי שהיה בתוכו יין או שמן, וראינו עם הארץ יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים -- הרי זה נאמן על טהרת הכלי, ואפילו קודם לגיתות ולבדים בשבעים יום; אבל קודם לשבעים, אינן נאמנין.

ז) במה דברים אמורים, בשאר ארץ ישראל. אבל בירושלים, נאמנין על כלי חרס הריקן לומר שהוא טהור לקודש לעולם: בין כלים דקים בין כלים גסים, בין שהיו ריקנים בין שהיו מלאים -- הרי הוא נאמן על הכלי, אף על פי שהמשקין שבתוכו טמאין; אפילו היה בגדו שהוא מדרס בתוך הכלי, הרי הכלי בחזקת טהרה לקודש. ומפני מה הקלו בהם, מפני שאין עושין כבשונות בירושלים.

ח) [ו] מן המודעית ולפנים, נאמנין על כלי חרס; ומן המודעית ולחוץ, אינן נאמנין; והמודעית עצמה, פעמים כלפנים ופעמים כלחוץ. כיצד, היה חבר נכנס, ועם הארץ יוצא וכלי חרס בידו -- הרי זה נאמן במודעית לומר שהוא טהור לקודש; היו שניהם נכנסין או שניהם יוצאין -- אינו נאמן, עד שיהיו לפנים מן המודעית.

ט) [ז] קדר שהביא קדירות, והניחן לפנים מן המודעית, ובאו הלוקחין, והוא אומר להם שהן טהורות -- לקח קדירה, ונכנס בה -- הרי היא טהורה לקודש, אבל לא לתרומה כמו שביארנו. לקח קדירה, ויצא בה חוץ למודעית -- הרי זו טמאה, בין לתרומה בין לקודש: אף על פי שהן הן הקדירות, והוא הקדר עצמו -- אינו נאמן אלא לפנים מן המודעית.

י) [ח] הלוקח כלי חרס מן הכבשן בכל מקום -- הרי אלו טהורין, בין לקודש בין לתרומה; ואין אומרין, שמא נגע בהן עם הארץ: ואפילו לקח מן הסדר הראשון, ואף על פי שהכבשן פתוח וכבר נלקח חצייו -- שלא גזרו טומאה על כלים שבכבשן.

יא) [ט] טומאת עמי הארץ ברגל, כטהרה היא חשובה -- שכל ישראל חברים, ברגל. וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהם, טהורים ברגל -- מפני שהכול מטהרין עצמם, ועולים לרגל. לפיכך הם נאמנים בכל ימות הרגל, בין על הקודש בין על התרומה; ומשיעבור הרגל, חוזרין לטומאתן.

יב) [י] הפותח חביתו והמתחיל בעיסתו ברגל, ועבר הרגל -- הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה, שהרי נגעו בה עמי הארץ; ואף על פי שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר, אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד.

יג) [יא] אחר הרגל, במוצאי יום טוב, היו מטבילין את כל הכלים שהיו במקדש, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג. ולפיכך היו אומרין היזהרו שלא תיגעו בשולחן, בשעה שמראין אותו לעולי רגלים, כדי שלא יהיה טמא במגען אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש, ונאמר בלחם הפנים "לפניי תמיד" (שמות כה,ל). וכל הכלים היו טעונים טבילה והערב שמש, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת -- מפני שציפוייהם כבטילין לגביהם.

יד) [יב] עם הארץ שאמר טהור אני מטומאת מת, או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת -- נאמן, ומטבילין אותו משום טומאת עם הארץ בלבד; וצריך הערב שמש, ואינו צריך הזיה. במה דברים אמורים, בששאלו ואמר טהור הוא. אבל הלוקח כלי סתם מרשות עם הארץ -- חוששין לו שמא טמא מת הוא, ומזין עליו שלישי ושביעי ככל הכלים הנמצאים בכל מקום חוץ לירושלים: שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים, כמו שיתבאר בטומאת הספקות.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יב

א) המפקיד כלים אצל עם הארץ, או שנתן כלי לאומן עם הארץ -- הרי אלו טמאים טמא מת, וטמאין מדרס. ואם מכירו שהוא אוכל בתרומה -- טהורים מטמא מת, אבל טמאים מדרס: מפני שאשתו נידה יושבת עליהן שלא מדעתו, שהרי אין נזהרין מן הטומאות בבתי עם הארץ.

ב) המניח כליו בפני עם הארץ, ואמר לו שמור לי את אלו -- הרי אלו טמאין מדרס, וטהורין מטמא מת; הניחן על כתפו -- טמאין מדרס, וטמא מת.

ג) שכח כליו בבית הכנסת -- הרי הן טהורין, שאינה רשות עם הארץ גמורה. הניח כליו במרחץ, ומצאן כמות שהן -- טהורין; ומלמדין אותו, שלא יעשה כן. הניח גיתו ובורו -- אף על פי שנכנס לעיר, ובא ומצא עם הארץ בצידו -- טהורין, מפני שאין לו רשות שייכנס.

ד) [ג] המוסר מפתח ביתו לעם הארץ -- כל שבבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. [ד] המניח כליו בחלונות שבמרחץ, ונעל עליהם -- אף על פי שנתן המפתח לעם הארץ, כליו טהורין; וכן אם חתם על החלון, או עשה לו סימן -- אפילו מצא החותם מקולקל, הרי כל אלו טהורין.

ה) המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו, וישב הוא מרחוק -- בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין -- הרי כל שבבית מן האוכלין והמשקין וכלי חרס שאינו מוקף צמיד פתיל, טמאין; אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, טהורין. ואם אינו רואה, לא את הנכנסין ולא את היוצאין -- כל שבבית טמא: אפילו היה כפות או כרות ידיים ורגליים -- הכול טמא, מפני שהן ברשות עם הארץ.

ו) חבר שאמר לעם הארץ, שמור לי פרה זו שלא תיכנס לבית, או שלא תשבר הכלים -- הרי הבית והכלים טהורים, שלא מסר לו אלא שמירת הפרה; אבל אם אמר לו שמור לי בית זה שלא תיכנס בו הפרה, וכלים אלו שלא תשברם -- הרי הם טמאין.

ז) חבר שהיה ישן בביתו של עם הארץ, והיו כליו מקופלין ומונחין תחת ראשו וסנדליו, וחביתו לפניו -- הרי אלו טהורין: מפני שהם בחזקת שמירת בעליהם, ולא ייגע בהם עם הארץ -- שהרי הוא אומר, עתה יעור ויביט בי.

ח) עם הארץ ששאל מחבר מיטה שיישן עליה, וישן עליה בתוך ביתו של חבר -- אין טמא אלא אותה המיטה, ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו מאותה המיטה וייגע.

ט) המניח עם הארץ בתוך ביתו ויצא -- הניחו ער ומצאו ער, או ישן ומצאו ישן, או שהניחו ער ומצאו ישן -- כל שבבית טהור; הניחו ישן ומצאו ער -- כל מקום הקרוב ממנו שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע בו, טמא.

י) וכן המניח אומנין בתוך ביתו -- אין טמא, אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידיהם וליגע; ואין אומרים שמא עלו על גבי כיסא או על סולם, ונגעו בכלים או אוכלין התלויין למעלה בכותל.

יא) [י] אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה -- אפילו פסקה הריחיים, ואפילו היו שתיים -- אין טמא, אלא מקום שיכולין לפשוט את ידיהן וליגע. ואין אומרין שמא האחת טוחנת, והשנייה בילשה כל שבבית; ושמא נתלת, ועלת במקומות הגבוהות.

יב) [יא] האישה שנכנסה להוציא פת לעני, יצאת ומצאתו עומד בצד כיכרות -- אפילו היו תרומה, הרי הן טהורות: שאין חזקתו ליגע שלא ברשות. וכן האישה שיצאה ומצאה אשת עם הארץ חותה גחלים מתחת הקדירה, הרי הקדירה טהורה.

יג) [יב] גבאי מלכות שנכנסו לתוך הבית למשכן, כל שבבית טמא; אם יש עימהם גוי, נאמנים לומר לא נגענו -- מפני שאימת הגוי עליהן. במה דברים אמורים, בזמן שיש שם עדים שנכנסו, או שהיה המשכון בידם. אבל אם אמרו הן מעצמן, נכנסו אבל לא נגענו -- נאמנין: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר.

יד) [יג] הגנבים שנכנסו לתוך הבית -- אין טמא, אלא מקום רגלי הגנבים: מפני שהן מפחדין מלבלש אלא דבר שנוטלין. ומה הן מטמאין במקום הליכתן, האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחים. אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל, טהורין; ואם יש עימהן גוי או אישה, הכול טמא.

טו) [יד] הגבאים והגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמן, לא מחמת יראה, ואמרו, לא נגענו בכל מה שהיה בבית כשנכנסנו -- הרי אלו נאמנים, ואפילו על מקום רגליהן.

טז) [טו] המניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח, או שמצאו נעול, אפילו הניחו נעול, ומצאו פתוח ולא נגנב ממנו כלום -- כל שבבית טהור: שאני אומר הגנבים פתחוהו ונמלכו, והלכו להם ולא נכנסו. [טז] קורדום שאבד בבית, או שהניחו בזווית זו ובא ומצאו בזווית אחרת -- הבית טמא: שאני אומר אדם טמא נכנס לכאן, ונטלו.

יז) הדר עם עם הארץ בחצר, ושכח כלים בחצר, אפילו חבייות מוקפות צמיד פתיל, או תנור מוקף צמיד פתיל -- הרי אלו טמאין: עד שיעשה לתנור מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שלא יהא ברשות עם הארץ.

יח) חבר שהייתה לו מחיצה או סוכה לפני פתחו של עם הארץ, או שהייתה מחיצה או סוכה של עם הארץ לפני פתחו של חבר -- כלים שבסוכה או כלים שבמחיצה טמאים, מפני שיש לעם הארץ בסוכה זו או במחיצה זו רשות.

יט) חבר שהיה גגו למעלה מגגו של עם הארץ -- הרי זה שוטח שם כלים ומניח טהרות, והן בחזקתן: ואף על פי שעם הארץ יכול לפשוט ידו וליגע, אינו חושש לא משום טומאה ולא משום יין נסך.

כ) היו הגגות זה בצד זה, או שהיה גגו של עם הארץ למעלה, ושטח החבר כלים או הניח טהרות בגגו -- הרי כל מקום שיכול עם הארץ לפשוט את ידו וליגע, בחזקת טומאה.

כא) [כ] שתי חצרות זו לפנים מזו, הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ -- חבר מניח שם כלים ושוטח שם פירות, אף על פי שיד עם הארץ מגעת לשם: מפני שנתפש עליו כגנב. [כא] חצר החלוקה בפסיפס, וחבר בצד זה ועם הארץ בצד זה -- טהרותיו טהורות, אף על פי שיד עם הארץ מגעת: מפני שהם ברשות החבר.

כב) חבר שנפל דלייו לתוך בורו של עם הארץ, והלך להביא במה יעלנו -- הרי זה טמא: מפני שהונח ברשות עם הארץ, שעה אחת. [כג] אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו -- כל שבבית טהור, מפני שנכנסה שלא ברשות.

כג) קדר חבר שהניח קדירותיו שמוכר, וירד לשתות -- הרי הפנימייות טהורות, והחיצונות טמאות: במה דברים אמורים, בשהניחן סמוך לרשות הרבים -- מפני שהעוברים והשבין נוגעים בחיצונות בשעת הליכה.

כד) היו רחוקות מרשות הרבים, או היו כלי אומנותו בידיו -- הכול טמאות: מפני שכליו מוכיחין שהונחו למכור, ויד הכול ממשמשות בהן. אין כלי אומנותו בידו, הכול טהורות -- חזקתן שלא נגע בהן אדם.

כה) חבר שהניח אוכלין ומשקין על פתח חנותו, ונכנס -- הרי אלו טמאים, מפני שהעוברים ממשמשין בהם.