Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שמיטה ויובל פרק ט

א) מצות עשה להשמיט המלווה בשביעית, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו,ב); והתובע חוב שעברה עליו שביעית -- עבר על לאו, שנאמר "לא ייגוש את ריעהו ואת אחיו" (שם).

ב) אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בשביעית, אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע -- שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף; ודבר זה, קבלה הוא: אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע -- אתה משמיט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובזמן שאין שם שמיטת קרקע -- אין אתה משמיט כספים בשביעית, אפילו בארץ.

ג) ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג -- כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים בישראל.

ד) אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה -- שנאמר "מקץ שבע שנים, תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה, שמוט..." (דברים טו,א-ב), ושם הוא אומר "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, בחג הסוכות" (דברים לא,י): מה שם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע.

ה) לפיכך המלווה את חברו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה; וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב. [ה] שחט את הפרה, וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול, ונמצא אותו היום סוף שביעית -- אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.

ו) שביעית משמטת את המלווה; ואפילו מלווה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמיט. ואם סיים לו שדה בהלוואתו, אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב), מכל מקום, לא לשלם ולא להישבע.

ז) במה דברים אמורים, בשבועת הדיינין, וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן, שביעית משמטת אותן; אבל שבועת השומרין והשותפין, וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם -- הרי זה יישבע אחר השמיטה.

ח) הלווהו ותבעו וכפר בו, והגיעה השמיטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית -- אין השביעית משמטת.

ט) המלווה את חברו, וקבע לו זמן לעשר שנים -- אינו משמיט: אף על פי שהוא בא לידי לא ייגוש, הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עימו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

י) המלווה את חברו, והתנה עימו שלא תשמטנו שביעית -- הרי זה נשמט: שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עימו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית -- תנאו קיים: שכל תנאי שבממון קיים; ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבה אותו תורה, שהוא חייב.

יא) הקפת החנות, אינה נשמטת; ואם עשה אותה מלווה, נשמטת. שכר שכיר, אינו נשמט; ואם זקפו עליו במלווה, הרי זה נשמט.

יב) קנס של אונס, והמפתה, והמוציא שם רע -- אינן נשמטין; ואם זקפן במלווה, נשמטין. ומאימתיי נזקפין במלווה, בשעת העמדה בדין. [יג] המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובתה נשמטת; ואם פגמה אותה, או זקפתה עליו במלווה -- נשמטת.

יג) [יד] המלווה על המשכון, אינו משמיט -- והוא, שיהיה החוב כנגד המשכון; ואם היה יתר, משמיט היתר על המשכון.

יד) [טו] המוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם אתם גבו לי חובי זה -- אינו נשמט, שנאמר "ואשר יהיה לך את אחיך" (דברים טו,ג), וזה בית דין תובעין אותו. וכן בית דין שחתכו את הדין, וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך -- אינו נשמט: שזה כגבוי הוא, וכאילו בא לידו; ואינו כמלווה.

טו) [טז] כשראה הילל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה "הישמר לך פן יהיה דבר..." (דברים טו,ט), התקין פרוזבול, כדי שלא יישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים; אבל שמיטה של תורה, אין הפרוזבול מועיל בה.

טז) [יז] אין כותבין פרוזבול אלא בית דין חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי -- שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם; אבל שאר בתי דינין, אין כותבין.

יז) [יח] זה הוא גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינין חותמין מלמטן, או העדים.

יח) [יט] אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע; אם אין קרקע ללווה -- מזכה לו המלווה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול; הייתה לו שדה ממושכנת, כותבין עליה פרוזבול.

יט) [כ] וכותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפיטרופין. אין לו קרקע, ולערב יש לו קרקע -- כותבין עליה פרוזבול. היה לו חוב על חברו, ויש לחברו קרקע -- הואיל והוא תחת שיעבודו, כותב עליו פרוזבול.

כ) [כא] אחד שלווה מחמישה, צריכין פרוזבול לכל אחד ואחד; וחמישה שלוו מאחד, דיין פרוזבול אחד לכולן. [כב] כתב הפרוזבול תחילה, ואחר כך הלווה -- אינו מועיל, אלא משמיט: עד שיכתוב הפרוזבול לאחר שהלווה. נמצאת אומר שכל מלווה הקודמת לפרוזבול, אינה נשמטת בפרוזבול זה; ואם הפרוזבול קודם את מלווה, הרי זו נשמטת. [כג] לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול.

כא) כיצד, כתבו בניסן, והקדים זמנו מאדר -- כשר: שהרי הורע כוחו, שאינו משמיט אלא עד אדר. אבל אם איחר זמנו, וכתבו מאייר -- פסול: שהרי מייפה כוחו, שהוא אינו משמיט עד אייר שלא כדין -- שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין.

כב) [כד] המוציא שטר חוב אחר שביעית, ואין עימו פרוזבול -- אבד חובו. ואם אמר, היה לי בפרוזבול ואבד -- נאמן: שמזמן הסכנה ואילך, בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד, אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבוא לתבוע במלווה על פה -- אומרים לנתבע שלם לו; ואם טען הנתבע ואמר, איה פרוזבול שלו -- אומרים לתובע, היה לך פרוזבול ואבד: אם אמר כן היה, נאמן; ואם הודה שלא כתב פרוזבול, אבד חובו. והיתומין, אינן צריכין פרוזבול.

כג) [כה] הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלווה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה הייתה, והתובע אומר קודם פרוזבול הייתה -- התובע נאמן: שאילו אמר היה לי ואבד, נאמן -- ואף על פי שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד.

כד) [כו] טען הנתבע ואמר, מלווה יש לו אצלי, והתובע אומר, לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתיה מלווה -- הרי זה נאמן: שהרי אם ירצה יאמר, מלווה הייתה ופרוזבול היה לי ואבד -- שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול, חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

כה) [כז] תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה -- אינו צריך לכתוב פרוזבול: מפני שהן יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

כו) [כח] כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלווה לומר למחזיר, משמיט אני וכבר נפטרת ממני: אומר לו, אף על פי כן רצוני שתקבל -- יקבל ממנו, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב), והרי לא נגש. ולא יאמר לו, בחובי אני נותן לך; אלא יאמר לו, שלי הם ובמתנה אני נותן לך.

כז) [כט] החזיר לו חובו, ולא אמר לו כן -- מסבב עימו בדברים, עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך; ואם לא אמר, לא יקבל ממנו -- אלא ייטול מעותיו, וילך לו.

כח) [ל] מי שנמנע מלהלוות את חברו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו ויישמט -- עבר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך..." (דברים טו,ט). וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר "הישמר לך פן..." (שם): וכל מקום שנאמר הישמר, או פן, או אל -- הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראתו "בלייעל" (שם); והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא יימנע אלא ייתן, שנאמר "נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתיתך לו" (דברים טו,י); והבטיח הקדוש ברוך הוא בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר "כי בגלל הדבר הזה יברכך..." (שם).

---

הלכות שמיטה ויובל פרק י

א) מצוות עשה לספור שבע שבע שנים, ולקדש שנת החמישים, שנאמר "וספרת לך שבע שבתות שנים... וקידשתם את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); שתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד. [ב] ומאימתיי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ: שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כח,ג), עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

ב) נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים, מראש השנה מאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה -- התחילו למנות. ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ -- שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת החמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ. [ג] שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה -- שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

ג) כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ. ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד. ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר: ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת החמישים -- אף על פי שלא הייתה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

ד) נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות -- אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

ה) ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה -- היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

ו) [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובלות; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

ז) [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים -- שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

ח) [ז] שנת יובל אינה עולה ממניין שני השבוע -- אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל; ושנת אחת וחמישים, תחילת שש שנים של שבוע. וכן בכל יובל ויובל.

ט) [ח] משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, שנאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה -- והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן.

י) בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ, שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה,י), בכל מקום -- בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. [ט] ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום -- מן התורה.

יא) ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו.

יב) [י] מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי, בשנת היובל. ומצוה זו מסורה לבית דין, תחילה; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר "תעבירו שופר" (ויקרא כה,ט). ותוקעין בשופר תשע, כדרך שתוקעין בראש השנה; ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

יג) [יא] שופר של יובל ושל ראש השנה, אחד הוא לכל דבר; ואחד היובל ואחד ראש השנה לתקיעות: אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החודש, בין בבית דין שלא קידשו בו את החודש; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין, ושלא בפני בית דין. [יב] ובראש השנה שחל להיות בשבת, לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש; ואין כל יחיד ויחיד תוקע, אלא בפני בית דין.

יד) [יג] שלושה דברים מעכבין ביובל: תקיעה; ושילוח עבדים; והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא השמטת קרקע. [יד] מראש השנה עד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרים לבתיהם, ולא משתעבדין לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהן -- אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם, וחזרו שדות לבעליהן.

טו) דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה, אחד הוא לכל דבר: כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ, אסור בשנת יובל; וכל שמותר בשביעית, מותר ביובל; ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית, לוקין עליהן ביובל; ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור, כדין פירות שביעית לכל דבר.

טז) יתרה שביעית על היובל -- שהשביעית משמטת כספים, ואין היובל משמיט כספים. ויותר יובל על השביעית -- שהיובל מוציא עבדים, ומשמיט קרקע: וזה הוא דין מכירת שדות האמור בתורה; והיא מצות עשה, שנאמר "גאולה, תיתנו לארץ" (ויקרא כה,כד). יובל משמיט קרקע, בתחילתו; ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה, כמו שביארנו.

---

הלכות שמיטה ויובל פרק יא

א) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים -- אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה,כג). ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה; ואין מעשיהן מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל. [ב] והמוכר שדהו לשישים שנה, אינה יוצאה ביובל -- שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם, או הנמכר לצמיתות.

ב) [ג] לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהן חוזרין אחר זמן -- אלא אם כן העני, שנאמר "וכי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו" (ראה ויקרא כה,כה). אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו, או לעשות בהן סחורה, או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה -- אינו רשאי: אלא למזונות בלבד. ואם עבר ומכר מכל מקום, הרי אלו מכורין. [ד] ודנין בבית, דין בתי ערי חומה; ובשדה, דין שדה אחוזה.

ג) דין מוכר שדה אחוזתו -- להשיב את הדמים, לפי השנים הנשארות ליובל; ובכל עת שירצה לפדות, מחשב עם הלוקח על השנים שאכל, וגורע מדמי המכר, ומחזיר לו השאר.

ד) [ה] כיצד, הרי שנשאר ליובל עשר שנים, ומכר לו שדהו במאה דינר, אכלה הלוקח שלוש שנים, ורצה המוכר לגאול -- נותן לו שבעים דינר, ומחזיר שדהו; וכן אם אכלה שש שנים -- נותן לו ארבעים דינר, ומחזיר לו שדהו. לא גאלה, אלא הניחה ביד הלוקח עד שנת היובל -- תחזור לבעלים בלא דמים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו).

ה) [ו] מכרה לו והיא מלאה פירות, ולאחר שנים גאלה -- אינו יכול לומר לו, החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך; לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה, וגאלה אחר שתי שנים -- הרי זה אוכל שלוש תבואות בשתי השנים, ואינו מחשב עימו אלא לפי שתי שנים בלבד, שנאמר "על פי השנים" (ויקרא כז,יח), לא על פי התבואות.

ו) [ז] הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה, הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה; אבל אילן שנכסח או שיבש, שניהן אסורין בו. כיצד ייעשה, יימכר ויילקח בדמיו קרקע, והלוקח אוכל פירותיה, עד שתיגאל השדה מידו.

ז) [ח] הלוקח שדה אחוזה, ונטעה אילנות והשביחה -- כשהיא חוזרת ביובל, שמין שבח האילנות שבתוכה; ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר "ויצא ממכר בית" (ויקרא כה,לג) -- ממכר חוזר, ואין השבח חוזר.

ח) [ט] המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, כמו שביארנו -- אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו); ואפילו רצה הלוקח -- הרי זה אסור, שנאמר "במספר שנים אחר היובל, תקנה מאת עמיתך" (שם), אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה.

ט) [י] וצריך שיאכל הלוקח שני תבואות, בשתי שנים -- ואחר יגאל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו); לפיכך אם הייתה אחת משתי השנים שביעית, או שנת שידפון או יירקון -- אינה עולה מן המניין. [יא] הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה לזריעה ולא זרעה -- הרי אלו עולין למניין.

י) מכרה בשנת יובל עצמה -- אינה נמכרת, והדמים חוזרין לבעלים. [יב] מכרה שנה אחת לפני היובל -- הרי הלוקח אוכל אותה שנה שנייה אחר היובל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו).

יא) [יג] מכר נקעים מלאים מים, או סלעים שאינם ראויין לזריעה -- הרי זה פודה בפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות" (ויקרא כה,טו): שדה הראויה לתבואה, היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים. ואם לא גאלה -- אף על פי שאינה ראויה לזריעה, חוזרת לבעלים ביובל.

יב) [יד] מכר אילנות, אין נגאלין לפחות משתי שנים -- שהרי ראויים לתבואות; ואם לא גאלן, אינן חוזרין לבעלים ביובל, שנאמר "ושב, לאחוזתו" (ויקרא כה,כז), ולא לאילנות.

יג) [טו] מכר שדהו לראשון, ומכר הראשון לשני, ושני לשלישי, אפילו מאה -- בשנת היובל תחזור לאדון הראשון, שנאמר "בשנת היובל ישוב השדה, לאשר קנהו מאיתו -- לאשר לו, אחוזת הארץ" (ויקרא כז,כד).

יד) [טז] מכרה לראשון במאה דינר, ומכרה הראשון לשני במאתיים, ורצה האדון לגאול -- אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה,כז).

טו) מכרה לראשון במאתיים, וראשון לשני במאה -- הרי זה מחשב עם האחרון. וכן אם מכר במאה, והשביחה ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתיים -- מחשב לפי מה שמכר; ואם מכרה במאתיים, והכסיפה, והרי היא ראויה להימכר במאה -- מחשב לפי מה שהיא: ולעולם מייפין כוח מוכר שדה אחוזה, ומרעין כוח הלוקח.

טז) [יז] המוכר שדה אחוזתו, והיו לו שדות אחרות, ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר -- אין שומעין לו, שנאמר "ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו), עד שימצא דבר שאינו מצוי בשעה שמכר; וכן אם לווה לגאול -- אין שומעין לו, שנאמר "והשיגה ידו" (שם), לא שילווה. [יח] מצא מעט, ורצה לגאול חצי השדה שמכר -- אין שומעין לו, שנאמר "כדי גאולתו" (שם), או גואל את כולה, או אינו גואל; ואם רצו קרוביו לגאול -- גואלין, שנאמר "ובא גואלו הקרוב אליו" (ויקרא כה,כה).

יז) [יט] הנותן שדהו מתנה -- הרי זו חוזרת לו ביובל, שנאמר "תשובו, איש אל אחוזתו" (ויקרא כה,יג), לרבות את המתנה. [כ] האחין שחלקו -- כלקוחות הן, ומחזירין זה לזה חלקו ביובל: לא תיבטל חלוקתן מכמות שהייתה. וכן הבכור והמייבם אשת אחיו -- מחזיר ביובל חלק שנטל, ונוטל החלק שכנגדו.

יח) [כא] אבל היורש את אשתו -- אף על פי שירושת הבעל מדבריהם -- עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואינו מחזיר ביובל. ואם ירש ממנה בית הקברות, יחזיר לבני משפחה -- משום פגם משפחה; וייתנו לו דמיה, ומנכין לו דמי קבר אשתו -- שהרי חייב בקבורתה.