Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שמיטה ויובל פרק ו

א) אין עושין סחורה בפירות שביעית; ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית, מוכר: ואותן הדמים -- הרי הן כפירות שביעית, ויילקח בהן מאכל וייאכל בקדושת שביעית; ואותו הפרי הנמכר -- הרי הוא בקדושתו, כשהיה.

ב) לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר -- מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול, והותיר -- מותר למכור המותר, והדמים שביעית; וכן אם לקט ירקות לעצמו, ולקח מהם בנו או בן ביתו ומכר -- הרי זה מותר, והדמים דמי שביעית.

ג) כשמוכרין פירות שביעית -- אין מוכרין אותן לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין: כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית. אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר; ולוקח הדמים, לקנות בהן אוכל אחר. [ד] ואוגד דברים שדרכן להיאגד לבית, למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק -- כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום; ודברים שאין דרכן להיאגד אלא לשוק, לא יאגוד אותן.

ד) [ה] פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ -- לא יהיו נמכרים במידה, או במשקל, או במניין, אלא כפירות הארץ אכסרה; ואם היו ניכרין שהן מחוצה לארץ, מותר.

ה) [ו] חומר בשביעית מבהקדש -- שהפודה את הקודש, יצא הקודש לחולין; וייתפשו הדמים תחתיו. והשביעית אינה כן; אלא המוכר פירות שביעית -- ייתפשו הדמים וייעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה "תהיה" (ויקרא כה,ז), בהיותה תהי לעולם. ולפי שנקראת קודש, תופשת דמיה. נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית, והפרי עצמו הוא כמו שהיה.

ו) [ז] כיצד, לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר -- נעשה הבשר כאותן הפירות, ואוכלו כפירות שביעית; וצריך לבער שניהן, בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגים; לקח בדגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונתפש שמן; לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפש דבש. וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית; ואין עושין משניהן מלוגמה ולא מפסידין אותן, כשאר פירות שביעית.

ז) [ח] אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. במה דברים אמורים, בפרי ראשון; אבל בפרי שני מתחלל, בין דרך מקח בין דרך חילול.

ח) [ט] וכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים -- שמא יניחם, ויגדל מהם עדרים; ואין צריך לומר שביעית עצמה. אבל מחללין אותן הפירות על השחוטין.

ט) [י] דמי שביעית -- אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת; אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע.

י) וכן אין לוקחין מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה; ואם לקח, יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות, חטאות ואשמות; ואם הביא, יאכל כנגדן. ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית; ואם סך, יאכל כנגדן.

יא) אין נותנין מהן לא לבלן, ולא לספר, ולא לספן, ולא לשאר האומנין; אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקות אותו מים. ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין, מתנת חינם.

יב) האומר לפועל, הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום -- שכרו מותר; ואינו כדמי שביעית -- אלא מוציאו בכל מה שירצה, ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו, לקט לי בו היום ירק -- הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה, כפירות שביעית.

יג) החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדיי -- הרי שכרן כדמי שביעית; ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים, ולא קנסו בשכר הפועל -- מפני ששכר הפועל מעט, לא קנסו בו, משום כדי חייו.

יד) הלוקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, ואמר לו בשעת לקיחה, כשאלקט ירקות שדה, אביא לך -- שהרי זה מותר; ואותו הכיכר, הרי הוא כפירות שביעית. ואם לקח ממנו סתם, לא ישלם לו מדמי שביעית -- שאין פורעין חוב מדמי שביעית. [טו] אוכלין פירות שביעית בטובה, ושלא בטובה. כיצד בטובה, שייתן לו פירות שביעית, כמי שעשה עימו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול, כמי שעשה עימו טובה. ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה, או שנפלו לו בירושה -- הרי זה אוכלם, כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה.

---

הלכות שמיטה ויובל פרק ז

א) פירות שביעית -- אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר "ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך, תהיה" (ויקרא כה,ז): כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית; כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית -- וזה הוא ביעור של פירות שביעית.

ב) כיצד, הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו -- אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה; כלו התאנים מן השדה -- אסור לאכול מן הגרוגרות שבבית, אלא מבער אותן. [ג] היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד.

ג) ואסור לאכול אחר הביעור, בין לעניים בין לעשירים; ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור -- שורף באש, או משליך לים, או מאבד לכל דבר שמאבד.

ד) היו לו צימוקין של שביעית, וכלו הענבים מן הגינות והפרדסים שהן הפקר -- אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצימוקין מפני ענבים אלו שבחצר: לפי שאינם מצויין לחיה. אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינם נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצימוקין בשבילם. וכן כל כיוצא בזה.

ה) אילן שהוא עושה פירות שתי פעמים בשנה, והיו לו מפירותיו הראשונות -- הרי זה אוכל מהן כל זמן שפירות שנייות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה; אבל פירות הסתיו, אין אוכלין בשבילן -- מפני שדומין לפירות של שנה אחרת.

ו) הכובש שלושה כבשים בחבית אחת -- כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית; ואם התחיל בה, הרי הכול כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם, כך מבער אוכלי בהמה מן הבית; ואינו מאכילן לבהמה, אם כלה אותו המין מן השדה. [ז] וכשם שמבערין את הפירות, כך מבערין את הדמים.

ז) כיצד, הרי שמכר רימונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרימונים מן האילן שבשדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן -- חייב לבער. [ח] כיצד עושה, קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד; או ישליך לים המלח, אם לא מצא אוכלין.

ח) [ט] שלוש ארצות לביעור: ארץ יהודה כולה -- ההר והשפלה והעמק, ארץ אחת; עבר הירדן כולו -- שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים, ארץ אחת; והגליל כולו -- גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריה, ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלושתן, עד שיכלה האחרון שבה.

ט) [י] כיצד, היו לו פירות בארץ יהודה -- אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה; וכן אם היו לו פירות גליל -- אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ הגליל כולה; וכן בעבר הירדן. [יא] ושלוש ארצות אלו, כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים. ואוכלין בתמרים, עד שיכלה האחרון שבו; ואימתיי הוא כולה, עד הפורים. וכן אוכלין בזיתים, עד העצרת; ובענבים, עד הפסח של מוצאי שביעית; ובגרוגרות, עד החנוכה.

י) [יב] המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו -- חייב לבער: לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ -- מתבערין במקומן, ולא יעבירם ממקום למקום.

יא) [יג] כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאוכל אדם, או מאוכל בהמה, או ממין הצובעין -- אם אינו מתקיים בארץ -- יש לו שביעית ולדמיו שביעית, וחייב בביעור ויש לדמיו ביעור. כגון עלי הלוף השוטה, ועלי הדנדנה, והעולשין -- מאוכל אדם; וכגון החווחים, והדרדרין -- מאוכל הבהמה; וכגון איסטיס, וקוצה -- ממין הצובעין.

יב) ואם היה מתקיים בארץ, כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין -- אף על פי שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה.

יג) [יד] וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעין -- הואיל ואינו לעצים, יש לו שביעית ולדמיו שביעית; אבל אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, אף על פי שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו, עד ראש השנה -- כגון עיקר הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין.

יד) [טו] קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים, והגרעינין -- יש להם שביעית ולדמיהם שביעית; אבל אין להם ביעור, ולא לדמיהם. לולבי זרדים, והחרובים -- יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, ויש להן ולדמיהן ביעור. לולבי האלה, והבוטנה, והאטדין -- יש להן ולדמיהם שביעית, אבל אין להן ולא לדמיהן ביעור; אבל לעלים שלהן, יש ביעור.

טו) [טז] איזו היא שעת ביעור העלין, בעת שייבולו מן האילנות שלהן; עלי זיתים, ועלי קנים, ועלי חרובין -- אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות. [יז] ועד מתיי יהיה אדם מלקט עשבים לחין בשביעית, עד שייבש המתיק; ויגבב עשבים יבשים, עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית. [יח] ועד מתיי יהיו העניים מותרין להיכנס בפרדסות במוצאי שביעית, לאסוף פירות שביעית -- עד שתרד רביעה שנייה.

טז) [יט] הורד והכופר והלוטם, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. הקטף, והוא שרף האילן -- היוצא מן האילנות מן העיקרין, אין לו שביעית; והיוצא מן הפגין, יש לו שביעית ולדמיו שביעית. [כ] במה דברים אמורים, באילן מאכל; אבל באילן סרק -- אף היוצא מן העלין ומן העיקרין כפרי שלהן, ויש לו שביעית ולדמיו שביעית.

יז) [כא] הכובש ורד שביעית בשמן של שישית, ילקט את הורד והשמן מותר; כבשו בשמן של מוצאי שביעית, חייב לבער השמן -- שהרי הורד יבש הוא, וכבר נתחייב בביעור. [כב] חרובין של שביעית שכבשן ביין שישית, או ביין מוצאי שביעית -- חייב לבער היין: שהרי טעם פירות שביעית בו. זה הכלל, פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות -- מין במינו, בכל שהוא; ושלא במינו, בנותן טעם.

---

הלכות שמיטה ויובל פרק ח

א) כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית -- כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה: לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה.

ב) ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית, למי שהוא חשוד על השביעית -- מחרשה וכל כליה, העול והמזרה והדקר. זה הכלל, כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית, אסור למוכרו לחשוד; ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת, מותר למוכרו לחשוד.

ג) כיצד, מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה: שאם יקצור בו מעט, ויביא על העגלה מעט -- הרי זה מותר; ואם יקצור כדרך הקוצרין, או יביא כל פירות שדהו -- אסור.

ד) ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית -- שהרי אפשר שקנה בשביעית, לעשות לו מלאכה לאחר שביעית.

ה) היוצר מוכר חמישה כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין. ומותר למכור לגוי יתר מזה, ואינו חושש שמא ימכור לישראל; ומוכר כדים רבים לישראל בחוצה לארץ, ואינו חושש שמא יביא לארץ.

ו) ומוכר לחשוד פרה חורשת, שהרי אפשר לשוחטה. ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה; אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פסק עימו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה, אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן -- שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות, אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלין. וכולן בפירוש, אסורין. [ז] וכן משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית, נפה וכברה ריחיים ותנור; אבל לא תבור ולא תטחון עימה.

ז) [ח] מחזקין ידי גויים בשביעית, בדברים בלבד -- כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו: מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ. אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עימהן הפירות, וחוכרין מהם נירין -- לפי שאינם בני חיוב כדי לקנוס אותם.

ח) [ט] מותר לעשות בתלוש בסוריה, אבל לא במחובר. כיצד, דשין וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין; וכן כל כיוצא באלו.

ט) [י] כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור אותן -- כך אסור ליקח מעם הארץ: לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא -- שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית. [יא] הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית, נותן לו אתרוג מתנה; ואם לא נתן, מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב.

י) [יב] במה דברים אמורים, בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורימונים וכיוצא בהן; אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם, והירבוזין השוטים, והחלגלוגות, והכוסבר של הרים, וכיוצא בהן -- הרי זה מותר ליקח ממנו מעט, כדמי שלוש סעודות בלבד: משום כדי חייו של מוכר.

יא) [יג] וכן כל דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריסין הקלקייות, ועדשים המצרייות, וכן זירעוני גינה שאינן נאכלין כגון זרע לפת וצנון, וכיוצא בהן -- הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית.

יב) [יד] במה דברים אמורים, בעם הארץ סתם; אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולאצור מהן -- אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית, כלל. ואין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ושזור.

יג) [טו] החשוד על השביעית, אינו חשוד על המעשרות; והחשוד על המעשרות, אינו חשוד על השביעית: שאף על פי שזה וזה מן התורה -- מעשר טעון הבאת מקום, מה שאין כן בשביעית; ושביעית אין לה פדיון, מה שאינו כן במעשר.

יד) [טז] החשוד על הטהרות, אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית: שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור, אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים; והחשוד לדברי סופרים, אינו חשוד לדברי תורה.

טו) [יז] כל החשוד על דבר -- אף על פי שאינו נאמן על של עצמו, נאמן על של אחרים: חזקה, אין אדם חוטא לאחרים. לפיכך החשוד על הדבר, דנו ומעידו.

טז) [יח] הכוהנים חשודין על השביעית -- לפי שהן אומרין, הואיל והתרומות מותרות לנו, אף על פי שהן אסורין על הזרים במיתה, קל וחומר, פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה שנפלה למאה סאה של פירות שביעית, תעלה; נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכול -- ולא ימכרו לכוהנים ככל מדומע, לפי שהן חשודין על השביעית.

יז) [יט] הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואין חוששין שמא מספיחי שביעית הוא. [כ] גבאי קופה בשביעית, לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלי שביעית; ואם נתנו להם פת, מותרת, ואין חוששין לה, שמא מספיחי שביעית הוא: שלא נחשדו ישראל להיות נותנין פירות שביעית -- אלא או מעות שביעית, או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללוות מן העניים פירות שביעית, ומחזירין להן פירות בשנה שמינית.